מדריך שכולו טוב

התפתחות שירותי בריאות הנפש בישראל

התפתחות שירותי בריאות הנפש

ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015

בדומה לשאר מדינות העולם, התפתחות שירותי בריאות הנפש בארץ ישראל, ולאחר מכן, במדינת ישראל, תאמה את הגישה החברתית והמקצועית שהייתה מקובלת בכל תקופה. למרות שכבר בסוף המאה ה-19 החלו להינתן שירותי בריאות הנפש בארץ ישראל (בעיקר בתחום האשפוז הפסיכיאטרי)[1], סקירה קצרה זאת תתמקד בימים שלאחר הקמת המדינה.

לאחר הקמת המדינה, בצל קליטת העלייה הגדולה שכללה פליטים וניצולי שואה רבים, היה צורך במענה פסיכיאטרי מידי וכולל, לעתים אף בלא הסכמה של האנשים שהיו זקוקים לטיפול, דבר שהוביל למציאות שבה כ-70% מהאשפוזים הפסיכיאטריים בשנות ה-50 נעשו בכפייה[2]. שיעור האשפוזים הגבוה נבע מצד אחד מהצורך במענה מידי לאוכלוסייה גדולה של אנשים שנזקקו לשירותי טיפול ואשפוז פסיכיאטרי ומצד שני שיקף את הגישה הדטרמיניסטית למחלות פסיכיאטריות שהייתה נפוצה באותה תקופה, לפיה מחלות פסיכיאטריות הינן מחלות חשוכות מרפא, בעלות אופי כרוני ואף פרוגרסיבי (זאת אומרת שככל שעובר הזמן הסימפטומים של המחלה מחמירים) – לכן הטיפול צריך להתמקד באשפוז ממושך, לעתים רבות לאורך רוב חייו של החולה, בבית חולים פסיכיאטרי או במוסד כוללני אחר. הנטייה לאשפז את המתמודדים נבעה גם מהאמונה הסטראוטיפית כי מחלות פסיכיאטריות גורמות להתנהגות אלימה ומסוכנת ולכן על החברה להגן על עצמה ועל המתמודד בפני ההתנהגויות המסוכנות של המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות[3].

בשנת 1955 חוקק החוק לטיפול בחולי נפש שתכליתו הייתה להסדיר את מצוקת מערך האשפוז, להגן על שלום הציבור ושלום החולה ולאזן בין שני אלה ובין זכויות הפרט של המתמודד. אולם, הלכה למעשה, החוק לא עסק בצרכים טיפוליים רפואיים או שיקומיים של המתמודד במהלך אשפוזו ואף לא הטיל אחריות לספק את צרכיו הטיפוליים והשיקומיים שלו עם שחרורו מהאשפוז.

במהלך שנות ה-60 ו ה-70 של המאה ה-20, החל שינוי אידאולוגי בקרב קובעי המדיניות בעולם המערבי בנוגע ליחס כלפי המתמודדים. לנוכח התחזקות של העמדת זכויות הפרט במוקד ובעקבות פיתוח הטיפול התרופתי במחלות כגון סכיזופרניה, הפרעות מצב רוח והפרעות חרדה הצטמצמה במידה רבה התלות באשפוז כמרכיב עיקרי בטיפול במתמודדים[4]. בעקבות מגמות אלו, ויחד עם ממצאי מחקרים אשר הובילו להבנה טובה יותר של המחלות ותוצאותיהן ההטרוגניות, החל תהליך של אל-מיסוד ((Deinstitutionalization שהוביל לכך שרוב המתמודדים חיו בקהילה ולא בבתי חולים פסיכיאטריים או במוסדות מבודדים אחרים[5].

בהמשך לתהליך האל-מיסוד וחיזוק גישת הזכויות, חוקקו בעשורים האחרונים בארץ מספר חוקים לטובת קידום מעמדם של אנשים עם מחלות ומוגבלויות ובכללן של מתמודדים:

בשנת 1991 חוקק החוק לטיפול בחולי נפש שהחליף את החוק הישן משנת 1955. מטרת החוק הייתה לקבוע הסדר, המאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני אנשים הנתפסים כמסוכנים לעצמם או לסביבה בגין סימפטומים פעילים של מחלתם, לבין הצורך להגן על אדם הזקוק לטיפול ומתמודד עם מחלה פסיכיאטרית פעילה. בנוסף לכך, החוק ביקש להגן על חירות הפרט ועל זכויות האדם של המתמודדים על ידי קביעת נוהלי פיקוח ובקרה למניעת ניצול לרעה של הסמכות שניתנה בהקשר לסוגיית הטיפול והאשפוז הכפוי[6].

בשנת 1994 חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי אשר הגדיר את הזכות של כל אזרחי המדינה לקבל שירותי בריאות מהמדינה. סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות מבהיר מפורשות את תחולתו גם על המתמודדים: "שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות בתחומים אלה: לרבות טיפול נפשי, בין במרפאה ובין בבית… אשפוז כללי, אשפוז פסיכיאטרי, אשפוז פסיכו-גריאטרי שיקום רפואי, לרבות שיקום פסיכולוגי".

בשנת 1996 חוקק חוק זכויות החולה שמטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי, ולהגן על כבודו ועל פרטיותו. עקרונות בחוק, כגון הגדרת התנאים בהם ניתן שירות רפואי ללא הסכמה, נושא ההסכמה מדעת לקבלת טיפול, שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל, איסור הפליה וזכות המטופל למידע רפואי קשורים באופן ישיר לאיכות הטיפול במתמודדים ולאופן שבו הם יכולים ליהנות מטיפול רפואי שוויוני ויעיל[7].

בשנת 1998 נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שמטרתו "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". חוק זה מגדיר אדם עם מוגבלות כאדם עם "לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים". מנגנונים שונים בחוק זה, כגון איסור אפליה, קידום העדפה מתקנת ומימון התאמות במקום העבודה, ממחישים את מחויבות המחוקק להבטחת הזדמנויות חיים של אנשים עם מוגבלות, כולל מוגבלות על רקע פסיכיאטרי.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000 חוקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה (להלן: חוק השיקום) שתכליתו "לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו"[8]. חוק זה, הנחשב למתקדם מסוגו בעולם, מסדיר ומפרט את מערכת שירותי השיקום הניתנים לזכאים. הזכאות לתכנית שיקום נקבעת על-ידי ועדת שיקום אזורית, אליה רשאי לפנות אדם מגיל 18 (או מי מטעמו) שקיבל הכרה בנכות פסיכיאטרית של 40% לפחות לפי סעיפים 33 או 34 של תקנות המוסד לביטוח לאומי או הכרה על-ידי פסיכיאטר שהוסמך לכך. ועדת השיקום האזורית מחליטה על זכאותו והתאמתו של הפונה לשיקום, ובשיתוף אתו בונה תכנית שיקום המתאימה לו. לאחר מכן, אחת לחצי שנה, בוחנת הוועדה את מידת ההשתלבות של צרכן השירות בתחומי החיים השונים ובמידת הצורך משנה את תכנית השיקום, בהתאם לבקשה של הצרכן או המלצה של העובד המקצועי. פירוט של סל השיקום ותהליך קבלת הזכאות מוצג בפרק 3 למדריך זה.

 

לבסוף, בשנת 2007 מדינת ישראל חתמה על אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, ובשנת 2012 אשררה את האמנה, שמטרתה הינה "לקדם, להגן ולהבטיח הנאה מלאה ושוויונית של זכויות אדם, חופש בסיסי וכבוד האדם של כל האנשים עם מוגבלות" תוך קביעה כי מדינות החתומות על האמנה "מתחייבות להבטיח ולקדם מימוש מלא של כל זכויות האדם וחירויות היסוד עבור כל אדם עם מוגבלויות ללא הפליה מכל סוג שהוא בשל מוגבלות" (האומות המאוחדות, 2006). העובדה כי ישראל חתמה ואשררה אמנה זאת משקפת את מחויבות המדינה להטמיע את  שפת זכויות אדם שפירושה הכרה בזכות

לשוויון הזדמנויות ולאי הפלייה, לנגישות, לחיים, להגנה במצבי סיכון, לשוויון בפני החוק, לנגישות לצדק, הזכות לחופש ולביטחון אישי, לחופש מעינויים, מהתעללות, מאלימות, מטיפול וענישה בלתי הולמים, הגנה על היושרה האישית, חופש תנועה ולאום, חיים עצמאיים בקהילה, יכולת תנועה, חופש הבעת דעה ונגישות למידע, כיבוד הזכות לפרטיות, לבית ומשפחה, לחינוך משולב, לבריאות, לשיקום, לעבודה ותעסוקה, לתנאי חיים בסיסיים ובטחון סוציאלי, להשתתפות בפוליטיקה ובחיים ציבוריים, בחיי תרבות, יצירה, פנאי וספורט, ועוד כלפי אנשים עם מוגבלויות בישראל, כולל אנשים המתמודדים עם מוגבלויות נפשיות.

[1] לסקירה מקיפה ראו: מרק, מ. וסיגל, ג. (2009). הזכויות לשירותי בריאות הנפש ומדיניות הפעלתם בישראל: בין רפואה, משפט וחברה, משפט רפואי וביו-אתיקה. כתב העת של המרכז למשפט רפואי וביו-אתיקה, 22-122 ,2.

[2] אבירם, א., ושניט, ד. (1981). טפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט: אשפוז כפוי של חולי נפש בישראל. תל אביב: זמורה-ביתן, מודן.

[3] מרק וסגל, ה"ש 10 בעמ' 10.

[4] אליצור, א.,טיאנו, ש.,מוניץ, ח., ונוימן, מ. (2010). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל אביב: הוצאת דיונון, מהדורה חמישית.

[5] אבירם,  א', וגינת, י' (2006). שירותי בריאות הנפש בישראל: מגמות וסוגיות. תל אביב: צ'ריקובר.

[6] חואלד, ר., וגרינשפון, א. (2006). רהחוק לטיפול בחולי נפש בישראל: התפתחותו עד עתה, והצעות לעתיד. רפואה ומשפט, 35, 100-114; מרק וסגל, ה"ש 10 בעמ' 10.

[7] צדיק, י. (2006). עשר שנים לחוק זכויות החולה – מזווית ראיה של בריאות הנפש. רפואה ומשפט, 36, 93-104

[8] להרחבה על מהות החוק ואתגרים השונים ליישום החוק ראו: אבירם, א. (2013). חוק שיקום נכי נפש בקהילה: הערכת ביניים: http://www.ispraisrael.org.il/Items/03477/Mental-Health-reform-Aviram.pdf

 

גישות היסטוריות להבנת וטיפול בתחלואה נפשית
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
מושגי יסוד בשיקום בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
הגדרת השיקום בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
השיקום בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
העברת התערבויות בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
תהליך קבלת שירותי סל שיקום
קבוצת שכולו טוב
-
13.10.2015
מודל השיקום התעסוקתי
הגר אלוש סמנכ"ל שיקום
-
13.10.2015
מודל השיקום החברתי
ענבל בועז, מנהלת שיקום חברתי
-
13.10.2015
תכניות החברה והפנאי בקבוצה
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
תרשים תהליך הפנייה לוועדת סל שיקום
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015