בלוגים

הקעקוע שעל מצחי

הקעקוע על מצחי

נמו
-
03.08.2015

ארבע מאות חמישים מילים (בערך)

על התחושה שכל העולם יודע על המחלה שלי

ושופט אותי על פיה.

 

יש לי קעקוע על המצח. הוא לא יפה, ולא מושך, אבל הוא נמצא שם, וכולם רואים אותו. אני אנסה לתאר לכם אותו: באותיות גדולות ואדומות, כתב אריאל ברור, כתובות לי על המצח המילים "מניה דפרסיה".

כל מי שעובר אותי ברחוב רואה את המילים האלו. כל מי שפוגש אותי יודע מה אני. והם מתנהגים אליי קצת אחרת. אני שביר בשבילם, לא יציב, חולה. אפילו מי שאני פוגש בסופר, כשאני נתקע טיפה עם העגלה, מעיר לי על זה.

"רק חשבתי ש…" היא אומרת, ואני יודע איך המשפט ימשיך. "רק חשבתי שאתה לא יכול להסתדר לבד, חולה נפש". ואני כבר מתכונן לכאב, לעלבון. אבל המשפט לא ממשיך. והעלבון מגיע בעצמו. וכדי להתמודד איתו, אני מזכיר לעצמי את האמת.

אין לי קעקוע על המצח.

אין כתוביות בטוש אדום שאומרות לכל העולם שאני חולה. אף אחד שאני פוגש בסופר, או ברחוב, או במקדונלדס לא רואה שום קעקוע עליי. הם לא מתנהגים אליי אחרת. הם לא רואים אותי כשביר. הם לא רואים אותי כחולה.

אני רואה אותי כחולה. אני חושב שאני שביר ולא יציב. אני חושב שאני לא יכול להסתדר לבד. האמונה הזו משתקפת בעיניים של האנשים סביבי, אבל היא נובעת מהעיניים שלי.

אני יודע מה אתם רוצים לומר.

"אם אתה יודע את זה, למה אתה עדיין מפחד?" אומרים לי. או שאולי אני אומר את זה לעצמי. זה לא משנה. הפחד נשאר. למרות הידע, למרות משפטי החכמה, למרות הטיפול, למרות הכול, הפחד נשאר.

והפחד הזה מוביל אותי לאורך חיי. הפחד הזה מוביל אותי לשקר. הפחד הזה מוביל אותי להסתיר. הפחד הזה מוביל אותי ללבוש כל כך הרבה מסכות עם אנשים "רגילים" שאני כבר לא בטוח אם אי פעם היה משהו אמיתי מתחת להכול.

והפחד הזה מוביל אותי להשתקם. כי נמאס לי לפחד. נמאס לי לשקר, ולהסתיר, ולחפש במראה את מה שאני יודע שאין. כל כך נמאס לי, שאני אעשה כל מאמץ, אזיז כל הר, בשביל יום אחד לא להרגיש את הפחד הזה.

הפחד הנורא הזה.

אז אני קם כל בוקר עם הפחד הזה שמישהו ידע, ויצחק, ויעליב, כמו פעם. ואני נרדם כל לילה עם ההקלה שזה לא קרה גם היום. ואם קמצוץ של הפחד של מחר. הפחד מלווה אותי כל יום, כל לילה, המשקולת הכי גדולה שלי, ודלק מטוסים למנוע שלי.

ואני מפחד. אני מפחד שגם כשאהיה משוקם, גם אם אהיה בריא, גם אם אחיה את חיי החלום שלי, הפחד הזה ישאר. וגם אז אשקר ואסתיר ואפחד. והפחד הזה מפריע, ומקשה את המלחמה הקשה בכל מקרה. אבל הוא לא יעצור אותי.

כי כל יום הפחד, כל הפחד הזה, קטן בעוד טיפה. כל לילה ההקלה יותר צלולה, השינה יותר טובה. רק טיפה, אבל זה מספיק.

כי כמו שבודהא אמר, "כד החרס מתמלא טיפה אחר טיפה", וכמו שאני אומר, הוא גם מתרוקן ככה.

 

'”אופטימיות היא שם המשחק" – פשוט שיגעון
נמו
-
05.08.2015
"כמה טוב להיות פרח קיר"? מאוד
נמו
-
02.08.2015