המגזין

סודות בחברה: על חשיפה בפני עמיתים לצוות

דן שוחט
-
30.10.2016

אחרי שלושה או ארבעה חודשים של עבודה בהוסטל, במהלכם היא והמדריכים האחרים הלכו והתקרבו אחד לשני, ליאת הודיעה לחברים שלה בצוות שהערב אחרי המשמרת הם באים אתה לבית-הקפה הקבוע שלהם. יש משהו שאני צריכה לספר לכם, היא אמרה. בבית-הקפה היא רכנה לעברם ואמרה בקול שקט – אני רוצה שתדעו, אני בעצמי מתמודדת. צנ"שית. התגובה היתה חמה ואוהדת.

שרית, לעומתה, היא מדריכה בדיור מוגן. כמו ליאת, גם היא צנ"שית, אבל היא מעולם לא זימנה את חברי הצוות, ולא קיימה אף שיחה קולקטיבית. היא עובדת בצוות גדול יותר, ובדיור-מוגן ממילא עבודת-הצוות היא רופפת יותר מאשר בהוסטל. שרית בחרה לשתף בהזדמנויות שונות מדריכים שונים ועו"סים שונים, לדבר בגלוי עם מי שהיא מרגישה אתו בנוח ולא לדבר על כך עם מי שהיא פחות מכירה. גם כשיצאה לחופשה ללא תשלום בעקבות הידרדרות במצב הנפשי, וגם כשחזרה בהדרגה לעבודה, היא בחרה לדבר בגילוי לב עם חלק מהקולגות, ולהימנע משיחה על הנושא עם אחרים. אין לה אשליות – היא מניחה שכולם כבר יודעים על ההתמודדות הנפשית שלה, וזו עדיין הבחירה האישית שלה עם מי לדבר ועם מי לא.

סיפור אחר הוא של אלון, שאחרי כמעט שנתיים של חשיבה והרהור על האפשרות להיות צנ"ש, התקבל לעבודה כמדריך דיור-מוגן. בישיבת הצוות הראשונה שבה השתתף נערכה פעילות קבוצתית עם קלפים: כל מדריך התבקש לבחור קלף שמייצג אותו ולהציג את עצמו דרך הקלף. אלון בחר בקלף עם ציור של אדם המקרב את שתי כפות ידיו אל השפתיים, ספק צועק ספק לוחש. קוראים לי אלון, הוא אמר לקולגות שזה עתה הכיר, אני בן כך וכך, בוגר תואר ראשון בכך וכך, בגיל הזה והזה, אבא, עד היום עבדתי בעבודות האלה והאלה – ובחרתי קלף של מישהו שנראה לי כאילו הוא רוצה לצעוק את הסוד שלו. גם לי יש סוד – אני בעצמי מתמודד, והיום אני רוצה לעזור וללוות מתמודדים אחרים.

במה שונה הסיפור של אלון משני הסיפורים הקודמים? החשיפה של אלון בפני הקולגות שלו אמנם לא היתה לגמרי מתוכננת, אבל היא התרחשה בצורה מסודרת, בפורום רשמי של כלל אנשי הצוות. הוא לא התנדב לדבר בשם כל המתמודדים בעולם – אבל הוא שם את המרכיב הזה בזהות שלו על השולחן, בפני כולם. החשיפה הזו מאפשרת לו להציג בישיבות הצוות ובאינטראקציות עם קולגות את נקודת המבט הייחודית שלו, והיא מאפשרת לאנשים שעובדים עמו להבין דרכו "איך זה נראה" מהצד השני. הם שומעים איך הוא מדבר אחרת על הדייר שלא מנקה ולא מסדר, בשפה לא מאשימה ולא מתנשאת; הוא מצליח להעביר להם את התסכול שהאנשים שהם מלווים חווים כאשר ועדת סל-שיקום חשובה נדחית מסיבות בירוקרטיות ל"אחרי החגים"; והוא גם מסוגל בנונשלנטיות לשתף ולספר על איך המשבר הנפשי וההתקף הפסיכוטי נחת עליו באמצע החיים, בגיל 40 פלוס – ולשקף להם שהתמודדות נפשית יכולה "ליפול" על כל אחד ואחת. הוא מהווה עבורם דוגמא חיה לאפשרות של החלמה, אבל גם לאפשרות של משבר נפשי שאף אחד מאתנו לא חסין מפניו, לא משנה כמה "בריא" ו"נורמטיבי" האדם תופס את עצמו.

אלון עוזר לקולגות שלו להבין איך דברים נראים "מהצד השני" – אבל איך החשיפה שלו בצוות נראית "מהצד השני", כלומר מהצד של הקולגות שלו? מאותה ישיבת צוות ראשונה, עם הקלף ובו הדמות שצועקת/לוחשת, הוא זוכר תגובה אמפטית וחמה מכולם, והרבה אמירות תודה והערכה על הנכונות שלו להיחשף. אבל מה ההשלכות של החשיפה הזו עליהם, איך היא גורמת להם להתנהג אתו ולהתייחס אליו, והאם היתה לה השפעה על ההתנהגות והתפיסות שלהם? גם עובדי-שיקום מנוסים ומלאי כוונות טובות עלולים לחטוא בסטיגמות, או מבלי משים לעשות את העבודה בצורה פטרונית ולא מעצימה – האם דרכו הם מצליחים לנפץ סטיגמות וללמוד לעבוד בצורה מעצימה? או אולי החשיפה שלו גרמה גם למצבים בהם הם נעים באי-נוחות? האם הם מרגישים צורך לנקוט בזהירות יתרה, האם הם מרגישים שיש דברים ש"אסור לומר" בנוכחותו? ואולי גם זה חיובי – ובאמת ישנם מילים וביטויים ש"אסור לומר", וטוב שהנוכחות שלו גורמת לכך לקרות?

אינני מכיר את הקולגות של אלון, ולא שאלתי אף אחד מהם על היחסים בצוות לפני שהגיע ומאז שהצטרף. אבל אני כן יכול לשתף מהניסיון האישי שלי איך זה נראה "מהצד השני", מצד הקולגה של הצנ"ש:

העבודה הראשונה שלי בשיקום, לפני אולי 7 שנים, היתה בתור חונך. הגעתי עם הרבה כוונות טובות, עם אמונה ביכולות של אנשים ועם היכרות מוקדמת עם התחום – מתוך המשפחה המורחבת שלי. ועדיין – עצם הידיעה שקיימים צנ"שים, ולא במקומות רחוקים מעבר לים (כמו פטרישיה דיגן שהקרינו לנו הרצאה שלה בהדרכה קבוצתית), אלא כאן, לצידי, בכסא שמימיני או משמאלי בהדרכות הקבוצתיות, עצם ההבנה הזו נחתה עליי בהפתעה, ורק בזכות צנ"שים שבחרו להיחשף כמו אלון בישיבת צוות.

זה היה כמעט שנה לתוך העבודה שלי כחונך. בעקבות שינוי ארגוני קטן, החליטו לערבב את הקבוצות הקיימות של ההדרכות הקבוצתיות – וזה קרה בהדרכה הקבוצתית הראשונה של הקבוצה המעורבבת החדשה. ממש בדומה לישיבת הצוות הראשונה של אלון, גם בהדרכה הקבוצתית ההיא כל אחד התבקש להציג את עצמו – לא עם קלפים, אלא לספר דבר אחד שאף אחד לא יודע עליו. מסוג הפעילויות הקבוצתיות שכל אחד עבר פעם אחת לפחות, אם הוא עובד בבריאות הנפש מספיק זמן. הסבב התחיל, נגד כיוון השעון, ואחת הראשונות להשתתף – אשה שכבר הכרתי מהדרכות קבוצתיות קודמות – סיפרה על עצמה: קוראים לי כך וכך, ואף אחד מכם לא יודע שאני מתמודדת עם מאניה-דיפרסיה. התגובות שקיבלה כנראה היו באמת חמות ואוהדות, כי אחד אחרי השני עוד צנ"שים שנכחו בחדר – את חלקם הכרתי, את חלקם פגשתי לראשונה באותו היום – בחרו לנצל את ההזדמנות ולהיחשף גם הם.

עברו כבר בערך 6 שנים, לפי החישוב שלי, מאז אותה הדרכה הקבוצתית. מדוע היא נחרטה כך בזיכרוני? איך זה שאני זוכר גם את הפרטים הקטנים, כולל האבחנה הפסיכיאטרית של הראשונה שבחרה להיחשף? כנראה שיש הרבה עוצמה בחשיפה (מותאמת, מושכלת, ברגע המתאים לאדם ולא בכפיה כמובן) בפני עמיתים לצוות. חשיפה כזו יכולה לתת השראה, לתת תקווה, ולנפץ סטיגמות – גם כאלו שקיימות אצל אנשי שיקום עם כוונות טובות והיכרות אישית ומשפחתית עם התחום. ומסתבר שחשיפה כזו יכולה להיחרט בזיכרון.

(כל הסיפורים במאמר אמיתיים לחלוטין ומבוססים על הניסיון שלי ועל דברים שסיפרו לי אנשים שאני מלווה בעבודתי כרכז ליווי פרטני בתכנית "צרכנים נותני שירות". השמות לעומת זאת בדויים – מתוך הבנה שמי שירצה להיחשף בשמו יעשה זאת בעצמו ובמילותיו שלו).

 

מאת: דן שוחט, רכז ליווי פרטני, אזור המרכז והשפלה, תכנית צרכנים נותני שירות, dans.yozma@gmail.com

Comments are closed.
חשיפה
שמרי הדס גרונדמן. עמיתה מומחית ורכזת ליווי צרכנים נותני שרות.
-
27.04.2017
דו"חות שביעות רצון בקרב מקבלי השירות בקבוצת שכולו טוב
ד"ר אמיר טל
-
03.04.2017
הזכות לבחור
צרכנית נותנת שירות בתכנית צרכנים נותני שירותים
-
08.02.2017
ממפעל מוגן למותג הכשרתי- המהפכה השקטה בתעסוקת אנשים עם מוגבלות נפשית
עירד אייכלר
-
01.02.2017
מקולטנים לרשתות עצביות – עידן הגרייה המוחית בפסיכיאטריה
דוקטור איל דהן
-
23.01.2017
על חמלה עצמית והחלמה
מיטל רונן (MA)
-
02.12.2016
כלב טוב- שיקום תעסוקתי בעזרת כלבים
אילת היילוייל
-
02.11.2016
מה שקולך הפנימי אומר, זה החופש שלך
גילי פרימרמן
-
21.04.2016
העדפה מתקנת ושילוב מתמודדים בשוק החופשי
גל זהר
-
14.04.2016
שיקום חברתי כמקדם שילוב והחלמה: מדיניות וחזון
ורד שפיר- קיסר
-
14.10.2015
"אחאים לנפגעי נפש" – עבודת דוקטורט של ד"ר רבקה מושונוב
ד"ר רבקה מושונוב
-
15.10.2015
מסע של 1,000 מייל מתחיל בסדנא קוגניטיבית קטנה
ד"ר אמיר טל
-
14.10.2015
מהתמודדות למומחיות מקצועית
מרים גולדברג
-
13.10.2015
להתאחות, ספרה של מיכל דסקל, המתארת את החיים בצל מחלתו של אחיה, שסבל מסכיזופרניה פרנואידית
מיכל דסקל
-
13.10.2015
התנהגות בריאותית בקרב אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית
ד"ר רנה בינה ועביר ותד
-
13.10.2015
התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות SCIT – בין תיאוריה לפרקטיקה
ירדן כהן
-
13.10.2015
קבלת החלטות משותפת בתהליכי הטיפול והשיקום בבריאות הנפש
אילאיל צין
-
13.10.2015