המגזין

להתאחות, ספרה של מיכל דסקל, המתארת את החיים בצל מחלתו של אחיה, שסבל מסכיזופרניה פרנואידית

להתאחות, ספרה של מיכל דסקל, המתארת את החיים בצל מחלתו של אחיה, שסבל מסכיזופרניה פרנואידית

מיכל דסקל
-
13.10.2015

המלצה על ספר: להתאחות / מאת: מיכל דסקל

בו היא מתארת את מורכבות החיים בצל מחלתו של אחיה, שסבל מסכיזופרניה פרנואידית. "…היא מילאה אותו והוא נעלם. היא אכלסה את לבו, מוחו, רגליו, ידיו, עיניו ופיו. היא שחתה לו בדם."

"אז כן, בפגישה קצרה ותכליתית על כוס קפה מר, הציגה הדוקטור בפני ההורים את גברת סכיזופרניה. מבעד למסך הדמעות הקולקטיבי השתקפה מפלצת נטולת גינונים ולב, שהשתלטה על הנפש של דורון.

מפלצת שעיוותה את גופו ונטלה את הברק מעיניו. היא מילאה אותו והוא נעלם. היא אכלסה את לבו, מוחו, רגליו, ידיו, עיניו ופיו. היא שחתה לו בדם…מהיום יש לה גם שם: ס – כ – י – ז – ו – פ – ר – נ – י – ה"  ( עמ' 107 )

בספרי "להתאחות", שיצא לאחרונה בהוצאת "גוונים", אני מתארת את החיים שלנו בצילה של מחלת הנפש ממנה סבל אחי, בהבזקים מהילדות ועד הסוף המר.

הדרך להתחבר ולהיפרד מדורון ומהמפלצת שלקחה אותו

השם "להתאחות" צופן בחובו כפל משמעות. האחת, טיפול פסיכולוגי שעברתי סייע באיחוי ובריפוי הפצעים שפצעה המפלצת הסכיזופרנית. השנייה, להתראות אחות.

דרך כתיבת הספר, אחי נפרד ממני פעם נוספת, והזיכרונות מהתקופה שקדמה למחלה הופכים שוב דומיננטיים. הכתיבה החזירה אותי לעצמי והשיבה לי את דורון שהיה לי לפני שהמפלצת הסכיזופרנית לקחה אותו.

חשוב לי להדגיש, שהכינוי "מפלצת" נולד אחרי שהסתבר לנו שמגוון הטיפולים הרחב שהוצעו לדורון לא היו יעילים. לשמחתי, המקרה שלנו חריג ואינו מייצג את מצבם של כל האנשים עם סכיזופרניה.

אצלו היא התפרצה החוצה ואני שמרתי בבטן

שנים רבות מדי שמרתי הכול בבטן, לא יכולתי לדבר על "זה". ה"זה" היה דורון, אחי הגדול, שסבל מסכיזופרניה פרנואידית. המחלה התפרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי, ובעצם ליוותה אותנו כחמש עשרה שנים, עד שהוא החליט שדי. רק לאחר מותו הצלחתי לספר לפסיכולוגית שלי את הסיפור שלו, ועכשיו כאן בספר "להתאחות".

אנשים, לרבות בני משפחה וחברים משבחים את הכתיבה והחשיפה החשובה. מכנים את המעשה אמיץ. בכל זאת, יש סטיגמה על מחלות נפש, הרבה בושה והסתרה ולמרות זאת, בחרת להיחשף, הם מחמיאים. החשיפה לא הייתה פשוטה בכלל, אבל היום אני מבינה, שההסתרה גבתה ממני מחיר גבוה הרבה יותר.

עשור של כתיבה וריפוי

כתבתי את הספר במשך כעשר שנים. במהלך התקופה נכתבו לא מעט גרסאות. הכתיבה ארכה זמן רב לא רק בגלל ההפסקות שנדרשו כדי לתפוס מרחק מהאירועים הקשים שחווינו, אלא בעיקר בשל העובדה שכל גרסה השילה ממני שכבה של הדחקה.

כל גרסה הסירה לבנה מהחומה שהקיפה את הנפש שלי. כל גרסה חדשה קרבה אותי צעד נוסף לליבה. שנים של הדחקה קרסו באמצעות הקלדות עדינות יותר או פחות על המקלדת הנאמנה. איך ידעתי שזהו, שהגעתי לליבה? איך ידעתי שהכתיבה הסתיימה? דמעות.

לא דמעות של כעס על כל העולם ואשתו, לא דמעות של עצבים על חוסר הצדק בעולם ולמה לעזאזל "זה" הגיע לנו. היו אלו דמעות של כאב, של געגוע, דמעות על האח הנפלא שהמפלצת טרפה. אני גאה בדורון שהיה, לא גאה במחלה כמובן, אבל כבר לא מתביישת בה.

כשהבית הפך לבית משוגעים

"פעם אהבתי את הפשטות, את הקווים הנקיים של דלת הכניסה שלנו, שחצצה בינינו לעולם שבחוץ…עם השנים, כשהבית הפך לבית משוגעים, הצטערתי שהזכוכית  שבצדה הימני אינה מזוינת ואטומה…

אבא ישב על כורסה בסלון, עיניו נעוצות בווילון הדומם. היד הפנויה תמכה בראש, שהתקשה להכיל את הצער שנשפך מהשפופרת שאחז ביד האחרת. הוא נאנח, נשם עמוק, ניווט את הצער גם ללב ולבטן. הוא לא שמע כשנכנסתי…

הגעתי להורים כמעט כל ערב, כדי לראות מה קורה ואיך הם מסתדרים…ככל שחלפו הימים, הבנתי שכמו תמיד, גם הפעם, כלום טוב לא קרה… כבר שלושה שבועות אבא כל ערב באותה תנוחה על הכורסה בסלון – עם השפופרת ביד.

אתה לא נטשת את הילד, הוא חולה

הבן מתקיף באותן ההתקפות, מתגונן באותן ההגנות, משתמש באותן המילים, צועק את אותם המשפטים. ואבא כואב אתו כל מילה, משפט, צעקה. הוא שם אתו, מריח את הפחד, את הנרדפות, טועם את הרעל בביס שלקח מהעוגייה ונחנק. המילים שהבן מטיח בו מכאיבות בראש, בכתפיים, בלב. עם כל מכה שוקע האיש הטוב הזה עוד קצת בכורסה…

במקום לשוב על עקבותיי, לחמוק מהדלת, לסגור את השער, להתניע ולנסוע משם, התפרצתי על אבא. התעלמתי מה 'לא עכשיו' שלו. 'זה דורון'…אתה לא נטשת את הילד, אף אחד לא נטש אותו, הסבירו לך. ואתה, רואה החשבון המבריק, פשוט לא תופס…" (עמ' 143-145)

המכה שהנחיתה עלינו המחלה של דורון הייתה קשה במיוחד בשל היותו חסין, כאמור, לטיפול. פנייה לעזרה מקצועית ו/או שיחה עם בני משפחה אחרים הסובלים כמונו לא העלימה את המחלה או את הכאב שנבע ממנה, אך בהחלט סייעה לנו להרגיש פחות לבד.

חשיפה
שמרי הדס גרונדמן. עמיתה מומחית ורכזת ליווי צרכנים נותני שרות.
-
27.04.2017
דו"חות שביעות רצון בקרב מקבלי השירות בקבוצת שכולו טוב
ד"ר אמיר טל
-
03.04.2017
הזכות לבחור
צרכנית נותנת שירות בתכנית צרכנים נותני שירותים
-
08.02.2017
ממפעל מוגן למותג הכשרתי- המהפכה השקטה בתעסוקת אנשים עם מוגבלות נפשית
עירד אייכלר
-
01.02.2017
מקולטנים לרשתות עצביות – עידן הגרייה המוחית בפסיכיאטריה
דוקטור איל דהן
-
23.01.2017
על חמלה עצמית והחלמה
מיטל רונן (MA)
-
02.12.2016
כלב טוב- שיקום תעסוקתי בעזרת כלבים
אילת היילוייל
-
02.11.2016
סודות בחברה: על חשיפה בפני עמיתים לצוות
דן שוחט
-
30.10.2016
מה שקולך הפנימי אומר, זה החופש שלך
גילי פרימרמן
-
21.04.2016
העדפה מתקנת ושילוב מתמודדים בשוק החופשי
גל זהר
-
14.04.2016
שיקום חברתי כמקדם שילוב והחלמה: מדיניות וחזון
ורד שפיר- קיסר
-
14.10.2015
"אחאים לנפגעי נפש" – עבודת דוקטורט של ד"ר רבקה מושונוב
ד"ר רבקה מושונוב
-
15.10.2015
מסע של 1,000 מייל מתחיל בסדנא קוגניטיבית קטנה
ד"ר אמיר טל
-
14.10.2015
מהתמודדות למומחיות מקצועית
מרים גולדברג
-
13.10.2015
התנהגות בריאותית בקרב אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית
ד"ר רנה בינה ועביר ותד
-
13.10.2015
התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות SCIT – בין תיאוריה לפרקטיקה
ירדן כהן
-
13.10.2015
קבלת החלטות משותפת בתהליכי הטיפול והשיקום בבריאות הנפש
אילאיל צין
-
13.10.2015