מדריך שכולו טוב

תהליך בריאות הנפש וסטיגמה

גישות היסטוריות להבנת וטיפול בתחלואה נפשית

ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015

ראיה רחבה על התהליך ההיסטורי של הבנה וטיפול בתחלואה נפשית בעולם, כמו גם התפתחות שירותי בריאות הנפש בישראל, ותהליך המיתוג והסטיגמה.

עיקרי הדברים:

  • תיוג שלילי כלפי מתמודדים הנה תופעה אשר הייתה קיימת לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית.
  • סטיגמה מורכבת מסטראוטיפים, דעות קדומות ואפליה והיא לעתים מודעת ומכוונת ולעתים אוטומטית ובלתי מכוונת.
  • סטיגמה פוגעת בהזדמנויות החיים של המתמודדים ומשפיעה באופן משמעותי על תהליך השיקום וההשתלבות החברתית שלהם.
  • גם מתמודדים מחזיקים בסטראוטיפים ובדעות קדומות כלפי מחלות פסיכיאטריות וכלפי המתמודדים עמן, דבר שלעתים מוביל לסטיגמה עצמית ולעתים מוביל לתהליך של העצמה אישית ולקידום תהליכי שיקום, החלמה והשתלבות חברתית.

 

1.1 היחסיות שבשפיות

לאורך ההיסטוריה האנושית פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים, רופאים, אנשי דת, מחנכים ומשפטנים ניסו להגדיר מהי התנהגות חריגה או "שגעון", להסביר את הסיבות להתנהגות זאת ולטפל באנשים שהוגדרו כחריגים[1]. כך למשל, ישנם אנשים שראו בהתנהגות חריגה סימן לכניסה של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם ולכן הטיפול הנפוץ היה גירוש השד או הדיבוק על ידי אנשי דת. ישנם כאלו שהתייחסו להתנהגות חריגה כאל עונש מהשמיים על חטאיו של האדם וכתוצאה מכך הרחיקו אותו מהחברה על ידי כך שהגלו אותו או כלאו אותו במוסדות סגורים. ישנם אנשים שהאמינו כי התנהגות חריגה נובעת מנחיתות גזעית, גנטית או חברתית ובחרו לכלוא ואף להרוג אנשים שהוגדרו כחריגים. ישנם כאלה שראו בהתנהגות חריגה בעיה ביו-רפואית וטיפלו באדם באמצעות תרופות ואמצעים רפואיים נוספים כגון ניתוחים וטיפול בשוק חשמלי (ECT). ישנם אנשים שטענו כי התנהגות חריגה נובעת מאופי חלש ולעתים לא מוסרי ולכן ניסו על ידי חינוך האדם לתקן את דרכיו. היו כאלה שראו בהתנהגות חריגה דרך התמודדות עם מצוקה חברתית וקראו לטפל בגורמים החברתיים שגרמו מצוקה לאדם ולא באדם עצמו. והיו אנשים שראו בהתנהגות חריגה סימן לקונפליקטים תוך נפשיים וניסו לטפל באדם על ידי ניסיון לפתור קונפליקטים בלתי פתורים באמצעות ריפוי בדיבור.

גישות מגוונות אלו ואחרות, אשר היו קיימות לפני אלפי שנים וקיימות גם היום בתרבויות, בדתות ובמקומות שונים בעולם, לוו לרב גם במרכיב שיפוטי ומתייג, כפי שיוצג בחלק הבא.

1.2 סטיגמה

מימי בראשית נהוג היה לסמן ולתייג אנשים שנחשבו כבעלי מוסר נחות, שהתנהגו באופן שאינו הולם את הנורמה באותה החברה או שהיו שייכים לגזע/עדה מסוימת. הסימון המקובל נעשה באופן פיזי (למשל כוויות או קעקוע של העור או ענידת סמל מזהה כגון טלאי צהוב) ולעתים באופן חברתי (הפצת שמועות ו"סימון" חברתי של האדם כבעייתי) ומטרתו הייתה להבחין את המתויגים מהציבור הנורמטיבי או ההגון. באמצעות תיוג זה הציבור ידע להיזהר מן המתויגים ובמקרים רבים לפעול להרחקתם והדרתם מהמרחב הציבורי. ההקשר של תופעה חברתית זאת לתחום בריאות הנפש נובע מהעובדה שלאורך ההיסטוריה אנשים שחוו סימפטומים נפשיים תויגו באופן שלילי על ידי החברה ומוסדותיה; תיוג אשר הוביל, לעתים קרובות, להדרתם החברתית, לפגיעה פיזית כלפיהם ואף להריגתם בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית.

החוקר ארווין גופמן[2] אשר חקר את תופעת הסטיגמה בשנות השישים של המאה ה-20 הציע כי סטיגמה מייצגת את החלקים המפוקפקים והמבישים של אנושיותו של האדם שהסטיגמה חלה עליו. לכן, הסטיגמה משמשת כסימן או אות לשונות או לאחרות של האדם, ולסכנה האפשרית אשר הוא מהווה לשאר הפרטים בחברה. גופמן התייחס גם באופן ממוקד לסטיגמה וחולי ומוגבלות וטען כי ייחוס של תכונות מסוימות מעלה את מידת הסטיגמה כלפי האדם. כך למשל, כאשר האדם נתפס כאחראי למצב בריאותו, כאשר המחלה נתפסת כמחלת חשוכת מרפא, כאשר קיים חוסר ידע ומידע על המחלה בקרב הציבור וכאשר לא ניתן להסתיר את הסימפטומים של המחלה, מידת הסטיגמה יהיו גבוהים יותר.

בעשורים האחרונים ניתן למצוא מספר רב של הגדרות למונח סטיגמה, דבר המצביע על מורכבות התופעה. בקרב רוב החוקרים בפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית מוסכם כי סטיגמה הינה תופעה רב ממדית, לעתים לא מודעת ולעתים מודעת ונשלטת, אשר מורכבת מסטראוטיפים, דעות קדומות ואפליה[3].  סטראוטיפ הוא תיאור מוגזם החל באופן גורף על האנשים השייכים או שנתפסים כשייכים לקבוצה מסוימת. הסטראוטיפים הנפוצים כלפי מתמודדים הם כי הם אנשים בלתי צפויים ומסוכנים, לא אחראים, חסרי יכולת לקבל החלטות לגבי חייהם, אשמים במחלתם וחסרי סיכוי להחלים. סטראוטיפים אלה, עלולים להתקשר לרגשות שליליים כלפי חברי הקבוצה המתויגת. רגשות שליליים אלה, אשר מוגדרים כדעות קדומות, מבטאים הסכמה עם הסטראוטיפים השליליים וגורמים לרגש שלילי (למשל, פחד, גועל וסלידה) בקרב מחזיק הדעה הקדומה ובעקבות כך להוביל לאפליה כלפי האדם המתויג. כך למשל, כאשר אנשים מחזיקים בסטראוטיפ לפיו מתמודדים הם אלימים ומסוכנים, יש סבירות רבה שהם ירגישו פחד וכתוצאה מכך ימנעו באופן ישיר או עקיף הזדמנויות חיים של אנשים שמתויגים כ"חולי נפש". תהליך זה אינו תאורטי או פילוסופי. התנגדות להקמה של דיור קהילתי למתמודדים, חוסר רצון להעסיק מתמודדים בעבודות בשוק החופשי, יחס מפלה של אנשי מקצוע מתחומי הבריאות השונים, הקצאת משאבים נמוכה לתחום בריאות הנפש בקרב קובעי המדיניות ועוד הנם בגדר מציאות יום יומית של מתמודדים רבים בחברה הישראלית.

בנוסף להשפעה של הסטיגמה החברתית והמוסדית, מתמודדים רבים חווים סטיגמה עצמית, אשר פוגעת גם היא בתהליך השיקום. סטיגמה עצמית מוגדרת כאופן שבו האדם מתייחס לעצמו בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי קבוצה שאליה הוא משתייך[4]:

"כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופתים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם" ([5]Deegan, 1997, p.371)

התפרצות של מחלה או הפרעה נפשית מתרחשת לרוב בגילאי העשרה המאוחרים, כאשר האדם כבר גיבש את התפיסות והאמונות החברתיות שלו. לכן, כפי שמוצג בציטוט זה של הד"ר פטרישיה דיגן המתמודדת עם סכיזופרניה, מתמודדים רבים משליכים את הסטראוטיפים והדעות הקדומות שהיו להם כלפי אנשים עם מחלות פסיכיאטריות על עצמם. כתוצאה מכך, המתמודד חווה ירידה בערך ובביטחון העצמי שלו. בנוסף לכך, מתמודדים רבים אשר מפחדים מהשלכות הסטיגמה לא רוצים להיות מתויגים כחולים פסיכיאטרים ולא רוצים להשתייך לקבוצה זאת. כתוצאה מכך מתמודדים רבים אינם ניגשים לקבלת סיוע רפואי או שיקומי, אינם מתמידים בלקיחת הטיפול התרופתי, משקיעים משאבים נפשיים רבים בשמירת סוד ההתמודדות בחייהם האישיים והמקצועיים, נמנעים מלבקש התאמות במקום העבודה וכדומה[6]. הימנעות זאת עלולה להוביל לסבל מיותר מהסימפטומים של המחלה, לאשפוזים חוזרים, ולפגיעה משמעותית בתהליך השיקומי של האדם. מן הצד האחר חשוב לציין כי ישנם מתמודדים אשר מכירים את הסטיגמה והאפליה הקיימת ויוצאים נגדם. בתהליך זה הם עוברים תהליך של העצמה אישית, הם מעורבים יותר בטיפול שלהם, דוחפים לשינוי באיכות הטיפול שלהם ולעיתים מעורבים במחקר ובקביעת המדיניות הטיפולית והשיקומית. במידה רבה, היציאה כנגד הסטיגמה היוותה זרז משמעותי להתפתחות של תנועת הצרכנים בבריאות הנפש אשר הובילה לגישת השיקום וההחלמה כפי שיתואר בהמשך המדריך.

 [1]כצנלסון-בנק, ד. (2005). השיגעון בספרות העברית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. קרסון, ר., בוצ'ר, ג', ומינקה, ס. (1998). פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

[2] Goffman, E (1963). Stigma: Notes on the Management of Spoiled Identity. Prentice-Hall

[3] Corrigan P.W. (Ed.) (2005). On the Stigma of Mental Illness: Practical strategies for research and social change. Washington DC: American Psychological Association; Link B.G., Phelan J.C., (2001). Conceptualizing stigma. Annual Review of Sociology 27:363-385;

[4] Corrigan, P.W., & Watson, A.C. (2002). The paradox of self-stigma and mental illness. Clinical Psychology: Science and Practice,9, 35-53;

 

[5] Deegan, P.E. (1997). Recovering our sense of value after being labeled. In: L. Spaniol, C. Gagne, & M. Koehler (Eds.), Psychological and social aspects of  psychiatric disabilities (pp. 370-376). Boston: Center for Psychiatric Rehabilitation.

 

[6] Xu, Z., Müller, M., Heekeren, K., Theodoridou, T., Dvorsky, D., Metzler, S et al (2015).Self-labelling and stigma as predictors of attitudes towards help-seeking among people at risk of psychosis: 1-year follow-up. European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience.

התפתחות שירותי בריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
מושגי יסוד בשיקום בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
הגדרת השיקום בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
השיקום בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
העברת התערבויות בבריאות הנפש
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
תהליך קבלת שירותי סל שיקום
קבוצת שכולו טוב
-
13.10.2015
מודל השיקום התעסוקתי
הגר אלוש סמנכ"ל שיקום
-
13.10.2015
מודל השיקום החברתי
ענבל בועז, מנהלת שיקום חברתי
-
13.10.2015
תכניות החברה והפנאי בקבוצה
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015
תרשים תהליך הפנייה לוועדת סל שיקום
ד"ר אמיר טל
-
13.10.2015